כבר חצות ועשרים, עשרים דקות לאחר שהפכתי לדלעת. אין בי הכוח לכתוב, אזי אלהג
להיות עם הילדים שלי כמה שיכול, שוקולד מריר 70%, ריח של גשם, לשבת על שובר גלים ולהרטב, המשפחה האהובה עד מאד שלי, החברים המעטים שלי, שירי רחל, לקחת מגבת ולתפוס טרמפ בגלקסיה או לפזר מעט אבקת פיות ולנסות לעוף, לנסוע שעות ולהאזין לאהוד בנאי או לאבשלום מנגן בקאנון, שתהיי לי הסכין...
